סרן ר’ ואילנה דיין
יוסי גורביץ כותב כאן על הזכיה של סרן ר’ בתביעה מול אילנה דיין.
בשולי הדיון מופיעה התגובה שלי שמבקשת לפרק את הדיון בפרשה הזו שמעוררת (ובצדק) אמוציות כל כך גדולות.
ואני אהנה מנפלאות הגזור והדבק כדי לחזור (ולהרחיב) על זה:
-
ראשית האם הירי הראשוני על אימן היה מוצדק.
אני סבור שבתנאי השטח של המוצב של מרחק גדול וחשוף מרפיח וקיומו של בית הספר בכיוון ההפוך הירי הראשוני על הנערה בת ה14 היה מוצדק.
ניתן לשער בלי להשמע פראנואידי שהיא נשלחה כדי לבדוק מה הקוים האדומים של צה”ל וחיילי המוצב. ואם היא לא היתה נפגעת היו מנסים להתקרב בזמן מאוחר יותר פעילי חמאס עם כוונות יותר רציניות. ל
שנית האם הירי השני של סרן ר’ היה מוצדק.
לגבי הירי השני שלו אני לא בטוח, חלק מהסיבה שאני לא בטוח היא בגלל שאני לא סבור שאני ממש יכול לשפוט את המצב. הייתי מעדיף שהוא היה מוצא דרך הומנית לטפל במצב. (למשל להתקרב לנערה בדחפור ממוגן) אבל אני לא שירתתי במצבים כאלה. ויש מצבים שאני סבור שרק מי “שהיה שם” יכול לשפוט. זה מסוג המקרים שהדרישה האמריקאית לשפיטה ע”י “אזרחים שוים לנאשם” (תרגום לא מדויק שלי) נעשית לא רק סבירה אלא האפשרות המוצדקת היחידה.
אני לא חושב שאם הייתי שופט הייתי מוכן להרשיע אותו על זה. אבל במערכת מתוקנת חוסר היכולת שלו לפקד פיקוד יעיל, והתנהגות של חפ”ש/מ”כ היו מוציאים אותו מהצבא.
גם אם נניח שהוא הפגין אומץ אישי בהסתערות על מה שנתפס בעיניו כאיום.
שלישית במידה והירי הראשוני ו/או התגובה של המוצב ו/או הירי השני של סרן ר’ היו בעייתיים האם צריך להעניש את סרן ר’ ואם מה המסגרת המשפטית המתאימה לכך ומה העונש הראוי.
הפעילות של סרן ר’ לאחר הירי הראשוני מצדיקה ענישה, אפילו עד כדי שחרור מהצבא, לדעתי ברור שמניעה מפיקוד קרבי. כמפקד הוא היה *חייב* להיות דוגמא לחייליו וכפי שנמרוד ציין למעלה לשכוח שכפ”ץ זה דוגמא מחורבנת. יתרה מזו הניתוק שלו מרשת הקשר מעידה שהוא נשאר מ”כ בנשמה ולא קצין שמפקד על פלוגה.
מה שמוביל אותנו לשאלה הרביעית:
-
האם ההצגה של אילנה דיין בעובדה היתה הצגה אמינה ומוצדקת של פעולותיו של סרן ר’. אם לא אזי היתה פגיעה בשמו הטוב של סרן ר’. בעצם זה המהות של פסק הדין במשפט הדיבה. (ובכל משפט דיבה)
ברור שההצגה של דיין *לא* היתה נאמנה לעובדות וכללה עדויות שקריות של חיילים וכן דרמטיזציה של האירוע בצורה מגמתית הרי ששמו הטוב של סרן ר’ נפגע והוא זכאי לפיצויים וכן לשידור התנצלות. רביב דרוקר שמתנגד לפסק הדין גם כן סבור שההצגה היתה לא מדוייקת. כמוני הוא סובר שעובדה ואילנה דיין היו יוצאים נשכרים מפרסום תיקון טעות הוגן והתנצלות.
לו הייתי השופט במשפט הדיבה כל שהייתי תובע מדיין הוא פרסום בולט של תיקון והתנצלות. וזאת מכיון שאני נמצא במחנה של דרוקר ביחס למה שמוגדר אפקט הצינון.
אבל בסופו של דבר וכאן אני חולק על יוסי, מרגע שהקצין זוכה בבית משפט, ומרגע שהוכחו טעויות מהותיות בדרך ההצגה של התחקיר ידיו של השופט היו כבולות. ההגנה היחידה של דיין היתה ענין ציבורי. אלא שהדרך המגמתית של ההצגה וחוסר תום הלב של עובדה ודיין בטפול בנושא (אי פרסום זיכוי וכו’) מערערים את היכולת שלהם להשתמש בהגנה הזו באפקטיביות.
לדעתי הבעיה של הכועסים על פסק הדין נובעת מכך שהוא כועס (ויכול להיות שבצדק) על הפעולות של סרן ר’ ויותר מכך על זה שהוא לא נענש על ידי המערכת הצבאית ו/או המערכת המשפטית. ולכן מבחינתם העונש היחיד שנשאר הוא הקלון הציבורי שנובע מתוכניתה של דיין. חלק מהבעיה היא מהמראה שהמקרה של סרן ר’ מציגה בפני החברה של צבא שנאלץ לירות באזרחים חפים מפשע. חלק מהם הם נשים, זקנים, ונערות צעירות.