פרופ’ גורדון והחופש האקדמאי
מבט מהצד על חופש אקדמאי בעקבות הסערה.
הפוסט הזה מתפרסם קצת הרבה באחור. הטריגר שלו גווע. המהומה שכחה ועברה למקום אחר. עם זאת כשכתבתי את הפוסט ניסיתי להסתכל על הסיטואציה במבט מעל ומהצד. לא לדבר רק על פרופ’ גורדון אלא על הסוגיות העקרוניות שעולות מהסיטואציה.
למעקב אחרי כל שרשרת האירועים אתם מוזמנים לבקר בבלוג של דר’ גדי טאוב. (שהוא מקום מעניין בכלל).
כאן זה מתחיל, ונמשך כאן כאן כאן כאן כאן ומסוכם כאן.
בעקבות הדיון הער בבלוג של גדי טאוב על פרשת פרופ’ ניב גורדון שוחחתי על הנושא עם אשתי, (פרופסור באוניברסיטת מחקר במרכז ארה”ב) בדיון בינינו נסינו לצאת מהמקרה של פרופ’ גורדון כדי לראות את התמונה הכללית. (אני מניח שזה קל יותר כשלא חיים בארץ)
קודם כל ברצוני לציין ששנינו חושבים שהמאמר והדעות של פרופ’ גורדון הם מוטעים עובדתית ומוסרית.
ראשית בנושא של חופש דיבור בכלל אני שייך לגישה האירופאית שגורסת שיש מקום להגביל את הזכות הזאת. אשתי לעומת זאת יותר קרובה לגישה האמריקאית שבה כמעט ואין מגבלות על הזכות הזו. כמי שחיתה בבריה”מ היא מציינת שהבעיה העיקרית בנושא של הגבלות על חופש הדיבור היא שאלה של כח. כלומר למי יהיה את הכח להגביל את זכותם של אנשים לדבר. היא סבורה שהסכנה של מתן הסמכות הזו לאנשים גדולה מהסכנה של לאפשר לאנשים לנצל לרעה את הזכות הזו.
שנית בנושא של סנקציות משמעתיות ו/או פיטורים כנגד פרופ’ גורדון, היא העלתה את הנקודה שאם אין בחוקים ובתקנות של אוניברסיטת בן גוריון משהו ספציפי שמונע ממנו לצאת כנגד המוסד שלו אז נקיטת סנקציות כאלה אינה מוצדקת. אפילו אם אדם מתנהג בצורה מקוממת. מה שאשתי רצתה להדגיש זו הנקודה שכל מה שלא אסור בחוק במדינה דמוקרטית הוא מותר. כמו-כן אם אין בתקנות של האוניברסיטה איסור על פעילות כלשהיא אין שום הצדקה מוסרית לפעול כנגדו.
שלישית וזו הנקודה החשובה ביותר שהיא העלתה זה הנקודה של מה זה בעצם החופש (דיבור) אקדמי. לשם כך עלינו לבחון מה המציאות העובדתית. מצד אחד ביחס למחקר ופרסומו של מדענים ומצד שני מה זה חופש דיבור של סתם אדם.
א. מבחינה מעשית לחוקרים אין חופש אקדמי לפרסם (כל) מה שהם רוצים. כשחוקר רוצה לפרסם מחקר שמקדם או תומך במשהו לא ראוי/ לא מדעי (בריאתנות, גזענות וכו’) הוא לא יצליח לעבור את המשוכה של הpeer review בכתבי עת מכובדים. הוא (אולי) יצליח לפרסם זאת בכתב העת לפסיכולגיה ומדעי הטבע של עין כמונים. כלומר המערכת האקדמאית מווסתת את עצמה לטוב (מניעת דעות תמהוניות ופוגעניות) ולרע (לעיתים גישות חדשניות נתקלות במשוכות שמרנות)
ב. יתרה מזו בעצם לכל אזרח בחברה דמוקרטית יש חופש ביטוי (מי יותר ומי פחות). ולפחות ברמה התיאורטית כל אזרח יכול (אם העתון יתן לו במה) לפרסם בעיתונים בארצו או בארצות אחרות.
אז במה מתבטא באמת החופש האקדמי של פרופסור? מה “מותר הפרופסור מבן התמותה”?
היא טוענת ש”ההטבה” המרכזית של פרופ’ בעל קביעות באוניברסיטה זה הזכות לכך שלא יהיו השלכות לכך שהוא ניצל (ואף ניצל לרעה) את חופש הדיבור שלו. כלומר אדם שעבד קשה במשך שנים רבות ותרם לידע האנושי במידה מספקת כדי להצדיק קבלת קביעות ,הגיע למקום בו גם אם הוא אומר דברי שטות, הבל ורעות רוח, ו/או דברים מגונים מוסרית הוא מוגן (לפחות לגבי המשרה שלו) מפגיעה.
הצד השני של ההטבה הזו הוא שכל הפרופסורים האחרים שמתנגדים לדעתו רשאים להתקיף אותו במסגרת חופש הדיבור והחופש האקדמאי שלהם בנסיון לשכנע אותו ואת קהל שומעיו שהוא טועה ומטעה.
יתרה מזו ניתן לטעון שההצדקה העיקרית לחופש האקדמאי היא לאפשר לקבוצה (קטנה ביחס) של אנשים את היכולת לעמוד מול החברה גם כשזה לא פופלרי ולהביע את דעתם בלא מורא.
נקודה נוספת שעלתה אצלי לאחר ישיבה על הפוסט הזה במשך כל כך הרבה זמן היא שהחברה היהודית הקדומה הכילה מנגנון דומה של אנשים שאחד מתפקידיהם היה להיות לעומת החברה.