בתו של מלך האלפים מאת לורד דאנסני
בשבת גמרתי את הספר.
אני לא זוכר מתי קניתי אותו. אני לא חסיד גדול של פנטסיה. אני מעדיף מד”ב. אבל אני כן קורא פנטסיה מפעם לפעם. הספר ענין אותי מכיון שהוא פנטסיה שנכתבה לפני היות טולקין, ובוודאי לפני שליטתו!! של רומח הדרקון למיניהם וצבעיהם.
הספר היה מושלם לצורת הקריאה שזמינה לי עכשיו. (ישיבה בחדר עם הצאצא ושמירה עליו שמתבטאת בהפרעה כל כמה דקות.) זה ספר קצר יחסית עם פרקים מאד קצרים (לא יותר מחמישה עמודים לפרק) מספר מועט ביותר של דמויות ועלילה פשוטה למדי.
באופן כללי לא ממש אהבתי את הספר. אין לי דברים ממש רעים להגיד עליו, אבל הוא פשוט לא כוס התה שלי. אחת מהסיבות היא הפואטיות הרבה של הספר. יכול להיות שמי שנהנה מכתיבה שירית יהנה. סביר שמי שאנגלית ארכאית עושה לו את זה יהנה אף יותר מהספר בשפת המקור - אנגלית.
מה נקודות החיוב בספר?
כפי שצוין הספר הוא כתיבת פנטסיה שלא מושפעת מטולקין ויש ענין מסוים באיך כתבו פנטסיה לפניו. יש ענין מסוים בלראות איך טולקין ואילו שבאו אחריו הושפעו מלורד דאנסני.
סקירה טובה על הספר והעלילה ניתן למצוא בבלי פאניקה. עמוד הספר באודיסיאה
הנקודה שגרמה לכתיבת הפוסט הזה היא זו:
אנשי ארל רוצים שיהיה קסם בחייהם ובעמק/כפר שלהם כדי שיהיה להם שם. אבל מתברר להם שקסם מעצם מהותו הוא דבר שלא ניתן לתחום אותו. ברגע שפתחת את הדלת הוא ימשיך להכנס פנימה בדרך כלל בדרכים פחות צפויות וכמעט תמיד בדרכים לא נוחות.
הנקודה הזו של פתיחת הדלת לקסם והשלכותיה מהווה את שלד העלילה המרכזי (לדעתי) והמסקנה של סוזנה קלארק בג‘ונתן סטריינג‘ ומר נורל (ביקורת בבלי פאניקה) ומעניין לראות איך שני ספרים בהפרש של מאה שנה אומרים את אותו הדבר.
לא שזו תימה חדשה בספרות העולם, אלא שלטעמי הדרך שבה הקסם מפעפע לעולם בשני הספרים האלה דומה למדי.