Oren’s Critical Edition

מאז סגירתו של עין הדג אני יתום בלי אתר קולנוע לקרוא.

לפני כמה שבועות נתקלתי ברוזבאד, והגישה הכללית שם נראית לי סבירה. כלומר יש יותר מדי דיון והתעמקות בצד הטכני של הקולנוע אבל עדיין יש התייחסות מכובדת לסרטים לא “אמנותיים”.

עם זאת הביקורת על הסרט שבכותרת הפריעה לי מבחינת כמה אי דיוקים שגורמים לדעתי לביקורת ללקות בחסר. (אם כי כדאי לציין מראש שעם המסקנה של הביקורת בדבר היות הסרט זבל שכדי להתחמק ממנו אני מסכים, אם כי בגלל סיבות אחרות)

ראשית הם מתארים את הסרט כ:

עיבוד לסדרת מנגה יפנית בשם “אווטאר: מכופף האוויר האחרון”,

זהו שלא. מדובר על סדרה שיוצרה בארה”ב ושודרה לראשונה בערוץ הילדים (האיכותי למדי) של ארה”ב (Nickelodeon). עכשיו אני ניטפיקר. (בא כחלק מהחבילה של להיות חובב מד”ב) ואני מודע לכך שבכללי לא אמורים להיות ניטפיקר על פוסט בבלוג. אבל בדיקה קצרצרה בויקיפדיה העברית (שלא לדבר האנגלית) היתה מגלה שלא מדובר בסדרת מנגה. כשלעצמה הטעות הזו לא היתה גורמת לי לצאת בפוסט נזעם. אבל הטעות הזו משפיעה על המשך הביקורת. יתרה מזו השחיטה שביצע מ. נייט שיאמאלאן בחומרים שהיו בידיו גורמים למשפט הבא שהוא שגוי לגמרי:

תכונה בולטת בסדרות מנגה יפניות היא ההנפצה משום מקום של פרטי עלילה ואלמנטים תסריטאיים המקבלים חשיבות תהומית משום מקום. הכינוי הרווח לאלמנטים הללו הוא “דאוס אקס מאכינה“, ובסדרות הטלוויזיה הללו הם נסלחים יחסית, בעיקר תודות לעלילה המתמשכת והאנימציה המאד מסוימת שלהן, שהיא עיקר בחוויית הצפייה. אבל כשסרט קולנוע, גם אם מבוסס על סדרת מנגה, מפיל על הצופים שלו “דאוס אקס מאכינה” כל חמש דקות, יש פה בעיה. והבעיה היא שמ. נייט כנראה חשב שהוא בורא לנו את העולם בזמן שהסרט מתקדם, אבל בפועל הוא פשוט מתייחס אלינו כאל מטומטמים שיקבלו כל שטות שהוא ינחית עלינו בשביל להעביר את הסרט לסיקוונס הבא.

כפי שאמרתי הסדרה היא לא סדרת מנגה, היא כן מהודקת עלילתית, אין בה הנפצות של פרטי עלילה ואלמנטים תסריטאים משום מקום. בנוסף לכך התנועות הפיזיות של הקוסמים השונים בסדרה (שמכונים benders בצירוף היסוד אויר מים אדמה ואש) שונות בהתאם ליסוד שהם “מכופפים”. כלומר מ. נייט לא היה מסוגל להתמודד עם העולם המורכב של הסדרה ולכן ביצע קיצורי דרך.

ואיך אני יודע שמ. נייט לא יודע להתמודד עם המורכבות של הסדרה? לפי בחירת הליהוק הדפוקה שלו. כאן ברוזבאד דווקא שמו לב באופן חלקי:

את הליהוק המטופש עד גיחוך של הסרט (מתי בפעם האחרונה ראיתם זקנה פולנייה ושני ילדים אמריקאיים לבנים מניו יורק משחקים תושבים של כפר אסקימואי???)

היחוד הכי גדול של סדרת הטלויזיה היה בייצוג מענין, שלם, ומכבד של מה שמכונה באנגלית indigenous people. החל באינואיטים (מכופפי המים בקטבים - אסקימואים) עבור במכופפי האויר (אנג ובני עמו שנכחדו שמבוססים על טיבטים כנראה) עבור במכופפי האדמה שמבוססים על סין הקיסרית וכלה במכופפי האש שמבוססים על יפן. אין בסדרה הזו דמות אחת לבנה.
לעומת זאת הסרט עבר מה שקוראים white wash כלומר כל הדמויות המרכזיות הפכו באורח פלא ללבנות. בתהליך אני מניח נשטף החוצה גם כל ההומור שהיה בסדרה המקורית (שכלל גם סלפסטיק וגם אירוניה). כאשר הליהוק התפרסם קמה צעקה גדולה באינטרנט ומ. נייט החליט להכניס שחקן אסייתי אחד. לשחק את הנבל.

חלק מהסיבה שהסרט לא הצליח להתרומם היתה הרוח הנגדית של אנשים שדברים כאלה חשובים להם (ותתפלאו להרבה אמריקאים לבנים זה מאד משנה).

לגבי שני ההמשכים, לפי box office mojo הסרט עלה כ150 מליון דולר והכניס בכל העולם משהו כמו 153 מליון דולר. אני לא צופה המשכים.

ואם זה לא היה ברור הסדרה המצוירת מומלצת מאד לכל אחד מגיל שמונה עד שמונים.

אחד מהספרים שקיבלתי לבר מצוה שלי היה האוטוביוגרפיה של לי איאקוקה.

הספר כתוב היטב ואני חושב שהוא רלונטי גם היום. כשגדלתי יצא להתקל בביקורת על תפקידו של איאקוקה בפורד וקרייזלר ויכולות הניהול שלו.

עם זאת אני בכל פעם שיש דיון בנושא שכר המינימום אני נזכר בקטע מהספר:
איאקוקה מסביר שהגדולה של הנרי פורד לא היתה בסרט הנע (שנהוג ליחס לו) אלא בכך שהוא שילם שכר גבוה יחסית לעובדים שלו. הנימוק של פורד היה שאם הוא ישלם שכר טוב לעובדים שלו הם יקנו את המכונית שלו. ובאמת השכר שפורד שילם עזר צהקמת מעמד ביניים משמעותי בארה”ב.
ארה”ב היתה המדינה הראשונה שבה לעובדים בפס יצור היתה את האפשרות להתקדם בחיים. לקנות מכונית, וטלויזיה ובסוף גם בית. וגם אם הם נשארו פועלי קו ייצור היה להם את היכולת לשלוח את הילד(ים) לקולג’.

כלומר העלאת שכר המינימום סביר שיותר מכל דבר אחר תגרום להעלאת רמת החיים והתוצר הלאומי של כל האזרחים. (במיוחד במשק קטן ומבודד כמו ישראל שבו היכולת לנייד עבודה ו/או מפעלים היא מוגבלת).

אם אתם קשורים (הורה, מורה, דוד) לילדים בכל גיל ואתם הולכים לקרוא ספר אחד על ילדים השנה זה הספר שאתם צריכים לקרוא.

חברה שלנו ביקרה אצלינו לפני כשלושה חודשים והביאה לנו את הספר כמתנה. תודה קתרין! (לא שהיא קוראת עברית, אבל בכל זאת)

הספר נכתב על ידי שתי עיתונאים שבילו יותר משנה בבדיקה של מה המחקר העדכני אומר לגבי גידול ילדים החל מגיל הזחילה וכלה בגיל הטפש עשרה. הכתיבה שלהם קולחת ומעניינת השילוב בין תוצאות ממחקרים עדכניים של טובי החוקרים בארה”ב ובעולם, ובין אנקדוטות אישיות יוצר ספר שהוא גם מעשיר וגם מרתק.

אבל החשיבות העיקרית בספר נובעת המסקנות שעולות מהמחקר העדכני סותרות דברים ש”כולם יודעים” ו/או שכולם עושים.

בסכנה ברורה שהתקציר כאן עושה עוול גדול לספר אני הולך לסכם בשורה כל אחד מהפרקים. כדאי לדעת שהספר שמכיל כ300 עמודים מכיל כ50 (!) עמודים של הפניה למקורות.
לפי הפרקים:

פרק א: למה שבח לילדים עשוי לגרום לנזקים ארוכי טווח. (או בקיצור אם תאמר לילד שלך שהוא חכם אתה מקטין את הרצון שלו לעבוד קשה לפתור בעיות ולבסוף הוא מאבד את היכולת הזו)
פרק ב: מה ההשפעות של חוסר שינה על ילדים ומתבגרים. (למשל ירידה ברורה בIQ הפרעות קשב, ועליה במשקל. לא נחמה חוסר שינה משפיע יותר מאשר ישיבה מול המחשב/טלויזיה)
פרק ג: האם דיבור על אפליה גזעית עם ילדים מגדל ילדים פתוחים יותר או לא? (הורים שנמנעים מדיבור ישיר על הנושא של אפליה או שמדברים על נושאי גזע בכלליות לא משיגים שום דבר ואף מזיקים)
פרק ד: מתי ילדים מתחילים לשקר? (הרבה יותר מוקדם ממה שאתם חושבים) האם הם יודעים שהם משקרים (כמובן!) האם הם יודעים ששקר זה רע? (כן. כי מענישים על זה. ולכן גם קללות זה שקרים) והאם אתם מסוגלים לזהות שקר של ילדכם? (הטלת מטבע תתן לכם אותו סיכוי גילוי)
פרק ה: החיפוש אחר תבונה בגל הילדים (ההתאמה של מבחני מחוננות בגיל הגן לגבי מחוננות בכתה ג’ היא של כ27% בלבד)
פרק ו: למה אחים רבים (לא על תשומת לב של ההורים. אלא על גישה לצעצועים) בנוסף רוב ספרי הילדים והתוכניות החינוכיות שמנסות לעזור רק מגדילות את החיכוך. (כי רוב הספר/התוכנית מתארים את הקונפליקט ורק הסוף מתאר פתרון מה שאומר שהילדים נחשפים מבחינה כמותית ליותר קונפליקט בין אחים)
פרק ז: מרד נעורים. (מבחינת המתבגר ויכוחים הם דרך לבנות את מערכת היחסים בינם לבין ההורים, כמו גם דרך להראות כבוד. מבחינת ההורה ויכוחים משקפים חוסר כבוד כלפי הסמכות ההורית והורסים את מערכת היחסים)
פרק ח: האם אפשר ללמד שליטה עצמית? (כן. במיוחד עם עושים את זה בגיל הגן ודרך משחקים)
פרק ט: משחק היטב עם חבריו. או מי באמת מפעיל אלימות בין ילדים הילדים הבעייתים בשוליים או הילדים המקובלים? (הפעלת אגרסיות היא עוד כלי בארגז הכלים של ילדים מקובלים)
פרק י: למה חנה מדברת ואילו אליסה לא. (מה הדברים שעובדים בנסיון להקנות דיבור לילדים. דיבור אליהם הוא רק חלק מהענין. חלק חשוב יותר הוא להאזין לילדים).

הסיכום של הספר (ושוב בצורה שעושה עוול נוראי): ילדים (במיוחד המח) בנויים אחרת ומגיבים אחרת לסביבה. הצד הששני של המטבע שהם מאד גמישים וניתן לכן ל”עצב” הרבה מאד.

האתר של הספר http://www.nurtureshock.com

אני צריך להגיש את תעודת הלידה שלי לרשויות האמריקאיות.

לקח לי המון זמן למצוא את זה מכיון שהפעם האחרונה שהייתי צריך את תעודת הלידה שלי היתה כשהוצאתי תעודת זהות בגיל 16. אולי כשהוצאתי פספורט פעם ראשונה בגיל 23. בשני המקרים זה היה בישראל.

מאז עברתי המון פעמים. ידעתי שאם תעודת הלידה שלי עדיין ברשותי היא בקלסר מאד ספציפי. יחד עם עוד כל מיני זכרונות. ביליתי כמה שעות טובות בלחשוב ובלחטט בארגזים ובסוף מצאתי את הקלסר. בתוך הקלסר היתה ערימה של מכתבים מאנשים שונים. כמה מהם משנות התיכון שלי אבל רובם מהשנים שמיד לאחר מכן. כשאני וחברי מהתיכון עזבנו למקומות שונים (ישיבות שונות וצבא).

כמה מהם הם מאנשים שאני לא זוכר כלום לגביהם. אבל רובם מעלים את התמונה של האדם. עם רובם איבדתי את הקשר עוד כשהייתי בארץ. מה זה אומר עלי? מה זה אומר שהיום כשזה קל יותר לשמור על קשר עם אימייל וסקייפי ושיחות זולות לחו”ל עדיין אני לא מצליח לשמור על קשר עם חברים שלי?

יש כמות נכבדה של מכתבים מחבר יקר שנפטר בנתיים. לא היה לי את הכח הנפשי לקרוא אותם שנית. אבל עצם הדפדוף בהם גרם לי כאב לב. אני לא אדם שמתרגש בקלות אבל המכתבים האלה צבטו את הלב והעיניים שלי.

האגדה (האמיתית) מספרת שכשאורסון וולס העלה לאויר את התסכית שלו על הפלישה ממאדים על פי ספרו הקלאסי של ה.ג’. ולס אנשים נכנסו לפאניקה. וזה קרה כמה שנים אחרי כן כששידרו את התסכית בשידור חוזר.
תמיד כשמספרים את האגדה הזו יש מעין אוירה או undertone של עליונות.
“אנחנו חובבי מד”ב מתוחכמים, המוגלגים האלה נבהלים מכל שטות.”
ואם מספרים את זה מחוץ לארה”ב אז נוספת העליונות מול האמריקאים המפגרים.

זהו שלא.

העבודה הנוכחית שלי מחייבת אותי לנסוע שעה בכל כיוון. והרדיו בזמן שאני נוסע הוא לא משהו, כך שחזרתי להרגל של קריאת ספרים על תקליטורים. אחד ממה שאספתי היה
old times radio shows אוסף של תסכיתי רדיו קלאסיים שנאספו עי ידי ריי בראדבורי.

ואני חייב לציין שהתסכית של ולס הוא מאד חזק. הוא מכיל את המינונים הנכונים של רדיו ובהלה ושדר שנקטע באמצע ואנחנו ממתינים לשמוע אותו ואז הקריין מדבר על “תקלות בתקשורת” ונחזור לתוכנית הערב (קונצרט). גם ממרחק של יותר מחצי מאה וידיעה על התסכית אני חושב שהייתי עשוי להתפס לדאגה אם הייתי פותח את הרדיו באקראי היום ושומע את התסכית.

נקודה שנשכחת לעיתים בקשר לתסכית הזה, מועלית בסוף השידור על ידי אורסון ולס: (תרגום חופשי מהזיכרון)
“זה שידור שייצרנו במיוחד להלואין במטרה להפחיד אתכם לעשות לכם בוו”
אורסון ללא ספק היה גאון מהבחינה הזו והוא אכן הצליח במטרתו.

בשולי הדברים:
באדם על הירח של ג’ים קארי על אנדי קאופמן יש כמה נקודות שבהם מראים כמה היה חשוב וכמה אנדי נהנה ל”שגע” / לדפוק את המח של הצופים. למשל להקרין תמונת טלויזיה משובשת בכוונה כדי לגרום לצופים לחשוב שהטלויזיה שלהם מקולקלת, מבחינתו זה היה שיא הקומדיה. ללא ספק זה היתה גם המטרה של ולס (לפחות חלקית) בתסכית הזה. להכנס למח של השומעים ולדפוק להם (קצת) את תפיסת המציאות.

בסופו של יום שישי האחרון הרגשתי כמו אבא רע.
הבעיה היא שאני יודע שאני לא הייתי רע אלא להפך, אבל יש דיסונסס בין הראש ללב.

פרולוג:
בחודשיים האחרונים אני רואה את הילד מעט מאד בגלל העבודה שעה בבוקר ובסוף השבוע.

מערכה ראשונה:
באמצע היום אשתי שתחיה קבעה תור לרופא בקנזס סיטי שמתמחה באלרגיות, ששייך בין השאר DAN doctors . כדי לבדוק מה אפשר לעזור לילד מעבר לגישה התנהגותית. (ABA) או במילים אחרות biomed intervention.
הצעד הראשון היה בדיקת אלרגיות על העור. מבחינה מעשית זה אמר לדקור אותו בגב כמה עשרות פעמים עם אלרגנים. מה שאמר שהיה צריך להחזיק את הילד ואחר כך להמשיך להחזיק אותו עוד 15 דקות כדי שהוא לא יגרד. והוא בכה והוא השתולל. לא כך כך מכאב אלא יותר מתסכול. לא עזר שהוא היה עייף (הוא בזמן האחרון עייף רוב היום כי הוא לא ישן שנת צהריים). לאחר מכן נתנו לו זריקה נגד אלרגיה ושוב היה היה מסכן.
התברר שהילד אלרגי למגוון דברים (עוד בהמשך)*

אינטרלוד:
עברנו בדרך בחנות בקנזס סיטי וקנינו אוכל מוכן כשר כי ידענו שלא נספיק להכין לשבת. בדרך הילד נרדם מרוב תשישות.

מערכה שניה:
הילד בשבוע שבועיים האחרונים החליט שמי הרגליים שלו זה אוצר שצריך לשמור. אז ביום שישי האחרון רנה התקשרה לרופא שלנו ושאלה אותו האם זה בעיה. הרופא קצת נבהל והציע שנגיע באותו היום מחשש שיש דלקת בדרכי השתן.
הגענו לרופא הרגיל שעה לפני שבת, ועל שארית המכל דלק. בזמן שהלכתי למלא דלק רנהנכנסה לרופא. כשאני הגעתי הרופא הסביר שצריך להחדיר קטטר לילד. מה שאמר שצריך לרסן את הילד שוב והפעם ריסון יותר רציני. הילד בכה עד לב השמיים. והפעם הבכי היה פשוט קורע לב. זה גם כאב לו וגם הוא היה תשוש ומותש. זה היה בכי של יאוש וזה גרם גם לי לבכות. לאחר מכן הילד התהפך והתכרבל אל אבא. וזה פשוט שבר לי את הלב. הילד עדיין אוהב את אבא ומחפש שאבא ינחם ויחבק אותו.

מערכה שלישית ואחרונה
ביום שישי בערב לאחר הקידוש אכלנו ארוחת שבת, הילד לא היה ממש רעב אבל טעם טיפה פה ושם. ובדרך עברה לי מחשבה: “האם אני מאכיל את הילד רעל? האם מה שאני מאכיל אותו מזיק לו?”

* (או ניתוח מלומד על הסבטקסט, וכוונת המשורר)
כשהייתי בטירונות היו כמה חיילים עם פטורים שונים ומשונים. והיו כמובן סיפורים על פטורים משונים (פטור מיקיצה לא טבעית – החייל גם יכול לישון 10 שעות ואין הקפצות בלילה או שמירות באמצע הלילה). המפקדים כשנתקלו בפטור משונה במיוחד קראו לזה “פטור מהחיים” מתברר שהילד שלי שיהיה בריא יש לו אלרגיה לחיים. או בפירוט חלקי: חלב, שמרים, תפוזים, oats (שיבולת שועל) = הדיסה בבוקר, אורז ותפוחי אדמה. או בקיצור רוב מה שהילד אוכל ואוהב לאכול.

ההיסטוריה של שעון קיץ בארה”ב היא מעניינת ומפותלת. אני ממליץ לקרוא את הערך הרלונטי בויקיפדיה באנגלית. מסתבר שבמשך שנים כל תחום שיפוט היה יכול לקבוע אם הוא מזיז את השעון וכמה. נסיעת אוטובוס אחת יכלה להעביר אותך בין 4 או חמישה איזורים כאלה בתוך פחות משעה.
כיום החלוקה היא על פי מדינות, אם כי קיימים כמה יוצאים מהכלל (עיר שצמודה לגבול של מדינה אחרת כך שהיא לא משנה את השעון בכלל).

ההצדקה המקורית לשון קיץ צמחה במלחמת העולם בנסיון לחסוך קצת אנרגיה לטובת המאמץ המלחמתי.
אבל מחקר חדש מראה שהשינוי בהרגלי צריכת האנרגיה גורם לנו לבזבז יותר אנרגיה בגלל שעון קיץ בשל הצורך ביותר חימום וקירור.

עכשיו יש טענות נוספות ליתרונות של שעון קיץ, ויכולות להיות סיבות טובות למה להמשיך להשתמש בו. אבל כדאי שהמשך הדיון בנושא יפסיק להיות “בזבוז הכסף שהדתיים גורמים בגלל הרצון שלהם לצום בקלות ביו”כ”. (כן אני אופטימי)

ותודה ליאיר ברק.

יוסי גורביץ כותב כאן על הזכיה של סרן ר’ בתביעה מול אילנה דיין.

בשולי הדיון מופיעה התגובה שלי שמבקשת לפרק את הדיון בפרשה הזו שמעוררת (ובצדק) אמוציות כל כך גדולות.
ואני אהנה מנפלאות הגזור והדבק כדי לחזור (ולהרחיב) על זה:

ראשית האם הירי הראשוני על אימן היה מוצדק.

אני סבור שבתנאי השטח של המוצב של מרחק גדול וחשוף מרפיח וקיומו של בית הספר בכיוון ההפוך הירי הראשוני על הנערה בת ה14 היה מוצדק.
ניתן לשער בלי להשמע פראנואידי שהיא נשלחה כדי לבדוק מה הקוים האדומים של צה”ל וחיילי המוצב. ואם היא לא היתה נפגעת היו מנסים להתקרב בזמן מאוחר יותר פעילי חמאס עם כוונות יותר רציניות. ל

שנית האם הירי השני של סרן ר’ היה מוצדק.

לגבי הירי השני שלו אני לא בטוח, חלק מהסיבה שאני לא בטוח היא בגלל שאני לא סבור שאני ממש יכול לשפוט את המצב. הייתי מעדיף שהוא היה מוצא דרך הומנית לטפל במצב. (למשל להתקרב לנערה בדחפור ממוגן) אבל אני לא שירתתי במצבים כאלה. ויש מצבים שאני סבור שרק מי “שהיה שם” יכול לשפוט. זה מסוג המקרים שהדרישה האמריקאית לשפיטה ע”י “אזרחים שוים לנאשם” (תרגום לא מדויק שלי) נעשית לא רק סבירה אלא האפשרות המוצדקת היחידה.
אני לא חושב שאם הייתי שופט הייתי מוכן להרשיע אותו על זה. אבל במערכת מתוקנת חוסר היכולת שלו לפקד פיקוד יעיל, והתנהגות של חפ”ש/מ”כ היו מוציאים אותו מהצבא.
גם אם נניח שהוא הפגין אומץ אישי בהסתערות על מה שנתפס בעיניו כאיום.

שלישית במידה והירי הראשוני ו/או התגובה של המוצב ו/או הירי השני של סרן ר’ היו בעייתיים האם צריך להעניש את סרן ר’ ואם מה המסגרת המשפטית המתאימה לכך ומה העונש הראוי.

הפעילות של סרן ר’ לאחר הירי הראשוני מצדיקה ענישה, אפילו עד כדי שחרור מהצבא, לדעתי ברור שמניעה מפיקוד קרבי. כמפקד הוא היה *חייב* להיות דוגמא לחייליו וכפי שנמרוד ציין למעלה לשכוח שכפ”ץ זה דוגמא מחורבנת. יתרה מזו הניתוק שלו מרשת הקשר מעידה שהוא נשאר מ”כ בנשמה ולא קצין שמפקד על פלוגה.

מה שמוביל אותנו לשאלה הרביעית:

האם ההצגה של אילנה דיין בעובדה היתה הצגה אמינה ומוצדקת של פעולותיו של סרן ר’. אם לא אזי היתה פגיעה בשמו הטוב של סרן ר’. בעצם זה המהות של פסק הדין במשפט הדיבה. (ובכל משפט דיבה)

ברור שההצגה של דיין *לא* היתה נאמנה לעובדות וכללה עדויות שקריות של חיילים וכן דרמטיזציה של האירוע בצורה מגמתית הרי ששמו הטוב של סרן ר’ נפגע והוא זכאי לפיצויים וכן לשידור התנצלות. רביב דרוקר שמתנגד לפסק הדין גם כן סבור שההצגה היתה לא מדוייקת. כמוני הוא סובר שעובדה ואילנה דיין היו יוצאים נשכרים מפרסום תיקון טעות הוגן והתנצלות.
לו הייתי השופט במשפט הדיבה כל שהייתי תובע מדיין הוא פרסום בולט של תיקון והתנצלות. וזאת מכיון שאני נמצא במחנה של דרוקר ביחס למה שמוגדר אפקט הצינון.

אבל בסופו של דבר וכאן אני חולק על יוסי, מרגע שהקצין זוכה בבית משפט, ומרגע שהוכחו טעויות מהותיות בדרך ההצגה של התחקיר ידיו של השופט היו כבולות. ההגנה היחידה של דיין היתה ענין ציבורי. אלא שהדרך המגמתית של ההצגה וחוסר תום הלב של עובדה ודיין בטפול בנושא (אי פרסום זיכוי וכו’) מערערים את היכולת שלהם להשתמש בהגנה הזו באפקטיביות.

לדעתי הבעיה של הכועסים על פסק הדין נובעת מכך שהוא כועס (ויכול להיות שבצדק) על הפעולות של סרן ר’ ויותר מכך על זה שהוא לא נענש על ידי המערכת הצבאית ו/או המערכת המשפטית. ולכן מבחינתם העונש היחיד שנשאר הוא הקלון הציבורי שנובע מתוכניתה של דיין. חלק מהבעיה היא מהמראה שהמקרה של סרן ר’ מציגה בפני החברה של צבא שנאלץ לירות באזרחים חפים מפשע. חלק מהם הם נשים, זקנים, ונערות צעירות.

בשנים האחרונות ובמיוחד בשנה האחרונה הנושא של עובדים זרים, מהגרים זרים, ילדי זרים, פליטים מדרפור וכו’ וכו’ יוצר ויכוחים משמעותיים.

למרות שאני מסתייג מלהביע דעה בנושאים כאלה כיון שאני כבר לא חי בישראל הנה השני סנט שלי.

ראשית צריך לזכור שלא מדובר על קבוצה אחת. והוגנות משמעה בדיקה של העובדות ותגובה שונה למצבים שונים.
שנית צריך לזכור מה המטרה של מדינת ישראל. מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה ששואפת להיות בית לאומי לעם היהודי. מדינה ששואפת לקיים חברה צודקת.

ועכשיו לפרטים
השר ישי דבר על העובדים הזרים/פליטים שמביאים מחלות. האמירה בצורה שנאמרה היא לא ראויה. ואדם עם רקודר יותר טוב מהשר ישי היה יכול אולי להנות מפירוש נוטה חסד. כפי שהמצב כרגע האמירה שלו בעייתית מאד. עם זאת אחוז החולים במדינות מסויימות באפריקה במחלות כגון איידס הוא אכן גבוה משמעותית יותר מבמדינת ישראל ויש מקום למניעת כניסה של נשאים. הבעיה המרכזית עם ישי היא שהוא סובר שכולם כאלה. מדיניות סבירה הומנית ואנושית היתה בודקת מי חולה ומי לא והמדיניות היתה שונה למקרים שונים.

מדינת ישראל באופן כללי צריכה שתהיה לה מדיניות קבועה של קבלת מכסה קטנה (כמה מאות בשנה לא יותר) של פליטים. צריכה להיות ועדה שבודקת ומאשרת מצב פליטות. פליטים יוכלו לקבל אזרחות ישראלית לאחר שהות של נגיד 5 שנים, מתוכן לפחות שלוש שבהן הם עבדו ולא נתמכו ע”י המדינה, ולאחר מבחן אזרחות סביר. (שיכלול ידיעת עברית/ערבית). כסעיף משנה כל מי ששירת בצה”ל זכאי לאזרחות אוטומטית ולבני משפחה קרובים. כשבגין קיבל כמה מאות פליטים מויאטנם השמיים לא נפלו.
מבחינה דתית יש כאן לדעתי מצב שבו אנחנו מגינים בכך על יהודים בכל העולם.
די ברור שחלק מסוים מהפליטים מסודן הם אכן פליטים והם זכאים לקבל מקלט במדינת ישראל. אין לי מושג האם זה חלק גדול או קטן כי לדעתי צדדים שונים משחררים נתונים מגמתיים ומנסים לייצר ספין.

“מהגרי עבודה” מסודן וכו’. יש מקום לאפשר לאנשים כאלה שהות קצרה של 3-6 חודשים שבהם הם יוכלו לעבוד בצורה מסודרת דרך הממשלה (כולל בעבודות דחק), ושבמהלך השהות הזו הם יוכלו או לשכנע במעמד הפליטות שלהם או לנסות למצוא תחנה אחרת במסעם. מדינה יהודית תאפשר לאנשים כאלה לעבוד ולחסוך ולצאת מהמדינה עם סכום כסף שאותו הם חסכו בתקופת הזו.

לגבי עובדים זרים שוב יש להפריד בין מקרים שונים.
סיעוד הוא עבודה קשה שישראלים לרוב אינם מוכנים לעשות בתנאי שכר שלא ישברו משפחות. יש מקום לעובדי סיעוד בישראל.
אין מקום לעובדי בניה. אין הצדקה לייבא פועלי בנין. וצריך לבדוק את שיטות הבניה בארץ.
לגבי חקלאות יש מקום לבדיקה מעמיקה של הנושא ויש מקום לשאול מה מקומה של חקלאות יצוא במדינה שסובלת ממחסור במים.
יש מקום לעובדים זרים גם בתחום של מסעדות אתניות.

השיטה הנוכחית של יבוא עובדים זרים היא שגויה וגורמת עיוותים כלכלים.

באופן כללי אני חושב שמדינת ישראל צריכה לאכוף בצורה נוקשה את חוקי העבודה. אם עובדים זרים יעלו יותר למעסיק הישראלי הכדאיות שלהם תפחת. אני גם סבור שצריך להיות בית דין מנהלי מהיר שפוסק ומחלט משכורות שמגיעות לעובדים זרים. אם עובד זר לא מקבל את מה שמגיע לו זה מגדיל את הסיכוי שהוא יתקע כאן. בנוסף יש תמריץ למעביד לא לשלם, ואז לפטר את הפועל ואז להפוך אותו ללא חוקי.

ילדי עובדים זרים. צריכה להיות מכסה (קטנה) של אלף אלפיים כל שנה שיכולים לעלות על נתיב האזרחות. הנתיב הזה יכלול שירות לאומי/שירות בצה”ל. במידה וילד עולה על המסלול הזה אז הוריו זכאים לעלות על המסלול הזה גם כן (כמו לגבי הפליטים)

עובדים זרים לא חוקיים גירוש. וגם כאן צריך לבדוק את הנושא לגופו ולאפשר לעובדים זרים לא חוקיים לתבוע ולקבל את השכר המגיע להם בהליך מנהלי מהיר.

שפחות זרות ב”תעשיית” המין, צריכות גם כן להיות מסוגלות לתבוע ולקבל את מה שמגיע להן מה”מעסיקים” שלהן בהליך מנהלי מהיר ובנוסף אותו בית דין יגבה את עלות כרטיס הטיסה שלהן מהמעביד. בנוסף “מעבידים” כאלה צריכים לשבת בכלא (כאן דווקא אין צורך לשנות את החוק שכן מי שמורשע בסרסרות מקבל עונש מאסר בפועל).

לסיכום, מדינת ישראל צריכה לאפשר לכמות קטנה ביחס של פליטים וילדי עובדים זרים לקבל אזרחות, צריכה לאכוף חוקי עבודה על מעבידים. זה גם צודק, גם הוגן וגם שומר על אופיה היהודי של המדינה (משתי הבחינות, כמדינה בעלת מוסר וכמידנה שבה יש רוב יהודי)

ביקורת פרי עטי נקושת מקלדתי הופיעה באתר אגודה ישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. כאן