Oren’s Critical Edition

בשבת שלפני תשעה באב (ה10 לאוגוסט) נתקענו בטופיקה קנזס.
יצאתי לטיול עם בני. במהלך הטיול הוא החליט לשבת על המדרכה. אני המשכתי קמעא בניסיון לעודד אותו לבוא אחרי.
התיישבתי במרחק לא גדול ממנו על ספסל.
לפתע מכונית עצרה וממנה יצא אדם שניגש אליו.
אני מיד רצתי ודרשתי ממנו לעזור את בני.
הוא בתגובה תפס אותי בכח, מנע ממני לחזור למלון עם בני, וקרא למשטרה כי אני “מפקיר את בני”. הוא טען שהוא שוטר לשעבר ועובד של המדינה. אני לא חושב שיכולתי ל”נצח” אותו במכות, אבל סביר שהייתי יכול לגרום לו נזק, החלטתי החלטה מודעת שלא לעשות את זה. זה דרש ממני איפוק מאד גדול.
כשהשוטר הגיע הוא בירר מה קורה (כולל התקשרות של המוקד למלון לברר אם אני אכן שוהה שם) וכדי למנוע ממני להגיש תלונה על תקיפה כנגד אותו אדם שכנע אותו להראות לי תעודה מזהה שממנה התברר שהוא אכן היה שוטר לשעבר במשטרת ניו יורק. היה ברור שהשוטר המקומי מאד לא רוצה שאני אגיש תלונה.

התלבטתי מאד מאד אם לכתוב על התקרית הזו.
הסיבה שאני כותב עליה עכשיו זה שאני הרגשתי מחולל מכך שהוא הניח עלי יד.
מעבר הדירה ומסע הכביש שעשינו גרם לכך שלא היתה לי האנרגיה הנפשית לשלח בו קללה ראויה לשמה. אבל איחלתי לו בסוף התקרית שבוע של מזל רע, ואני מקוה שהאיחול שלי אכן יתקיים.

במסגרת שיטוטי ברשת עברתי על הטורים השונים שכתבה אורית קמיר על פרשת רמון וקצב.
ולמרות שאני לא מנסה להשוות אני חושב שיש לי הבנה יותר טובה של הגישה הפמיניסטית כנגד רמון. הגישה שלי היתה (וכנראה שזו עדיין הגישה שלי) שמלכתחילה היה עדיף לסגור את הענין בצורה משמעתית/ציבורית.
אבל אני עכשיו מבין יותר טוב למה יש מקום לטענה שהמעשה שהוא עשה (כפיה פיסית) מצדיק בירור וענישה פליליים.

אררררררג.

בשבע השנים האחרונות עברנו חמש פעמים דירה: (בבעוד שנה שנתיים נעבור עוד פעם אי”ה כשנקנה בית)

פעם ראשונה לדירה המשותפת בגסעה הצרפתית. (מהבית של ההורים שלי ושלה)
פעם שניה מהארץ לכאן (ברקלי קליפורניה). הזמנתי מובילים הם ארזו ושלחו לכאן. חלק מהספרים אני ארזתי.
חצי פעם: ברחנו משותף נוראי. אחסנו את רוב הדברים שלנו במחסן וגרנו שלושה חודשים בשכירות משנה. את רוב ההעברה עשיתי בעצמי ושכרתי פועל יומי לסחוב דברים כבדים.
לאחר מכן בילינו חודשיים בסאמר סקול בחוף המזרחי.
חצי פעם: לדירת שכירות חדשה. שוב רוב העבודה בעצמי עם שכירה של פועל יומי לסחיבת דברים כבדים. בין השאר שכרתי משאית של public storage שהם אחד המתחרים של U-haul (למה לא כדאי U-haul*) כשקנינו כמה רהיטים (מטה ארונות וכו’) יד שניה.
פעם רביעית: למעונות סטודנטים נשואים. הפעם החלטתי שמכיון שאני עובד במשרה מלאה ואין לי כח נשכור מובילים. היה בסדר כזה. עם זאת זה עלה לא מעט.
ועכשיו פעם חמישית: לקנזס בעקבות העבודה החדשה של אשתי.
שוב לבד. למה?
כי אנחנו אורז את הספרים שלנו יותר טוב מכל אחד אחר.
כי שירות מלא (של אריזה והעברה) היה עולה המון ואנחנו טיפה לחוצים.
כי בעצם אין לנו מעט דברים שקריטי שיארזו לנו יפה. ואת המעט שיש אני כנראה אעשה עבודה הרבה יותר טובה.

מה שהרבה אנשים עושים בסיטואציה כזו זה לשכור relocation cube. מגיע קוביה של בערך 6X7 רגל (feet) ובגובה של כ8 רגל (רגל זה בערך שליש מטר)ואתה שם בפנים כל מה שאתה רוצה וכעבור 3 ימים באים ואוספים את הקוביה ושולחים אותה לאן שצריך. ושם יש לך שלושה ימים לפרוק.

לרוע מזלנו החברה הכי ידועה לנושא לא משרתת את איזור היעד שלנו. החברה היחידה שכן מצאתי (בדקתי שלוש) דרשה סכום לא קטן עבור שתי קוביות. 2280$ עבור אחת ועוד 378$ עבור כל אחת נוספת.
אבל לחברה הזו יש עוד שיטה. הם מביאים טריילר מסחרי שאותו אתה מעמיס מקדימה ואתה משלם עבור 5 רגל רק 1950$ ועוד 63$ עבור כל רגל נוספת. (כלומר אתה מקבל רגל אורך על 8 רגל רוחב על 9 רגל גובה). אז שמים חוצץ שמפריד בין הדברים שלך לשאר המטען, והחברה תעביר את הטריילר ליעד. מה שהם עושים זה שהם מחכים עד שהטריילר יתמלא במספיק מטען ליעד שלך (כמה ימים לכל היותר) וכך הם עושים ניצול מלא של הטריילר. לשם השוואה משלוח של משטח באופן מסחרי מכאן לקנזס לוקח כשלושה ימי עבודה. הם מבטיחים ששה ימי עבודה למשלוח של פריטים אישיים.
אישית כמי שעבד בתחום של שילוח כ3 שנים זה סדור גאוני מצד החברה הזו.
לאחר הרבה דיונים החלטתי (ואשתי הסכימה בקושי) ללכת על הטריילר. החסרון המרכזי של זה היה למצוא חניה (ספור שלם עם רשויות הכפר בסוף החנתי את זה ממש מחוץ לכפר) וזה שבניגוד לקוביה הוא מוצב רחוק יותר. אבל היום גמרתי להעביר את כמעט כל הספרים שלנו ושני השולחנו שאנחנו כן לוקחים ולסדר אותם. אנחנו עוד לא תופסים 5 רגל! מצד שני הייתי צריך לשכור פועל. (50$)
המלאי של העסק שלי ועוד פיצ’פקס יביאו אותנו כנראה לאיזור ה6 רגל. כך שגם אם אני אשכור פועל מחר (50$) ואאחר ביום להעמיס (50$ נוספים) עדיין חסכתי 400$ לפחות. בנוסף זה אפשר לי גמישות יותר גדולה במה שאני לוקחים אתנו. (למשל אשתי אמרה היום על מנורה נחמדה טוב יש טריילר בוא נקח אותה גם כן.
מצד שלישי יש לי כרגע חרדה מהתמודדות עם אריזת דברים שלי. וכל הגוף שלי כואב מיום שני של סחיבות.

מעבר דירה גרררררר.

* למה לא לשכור משאית של U-haul כי בפעם היחידה ששכרתי מהם הם ניסו לרמות אותי בשני דברים שונים. לעומת זאת public storage היו מאד נחמדים מאד ישרים וגם העירו את תשומת ליבי לחוסר בביטוח. פרטים בהזדמנות אחרת.

כמו רוב הפוסטים שלי הפוסט יהיה מפותל. הזכרון וההבנה שלי הם מפותלים והולכים לעיתים קרובות בשבילי האסוסיאציות.

פעם לפני שנים רבות, למדתי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. לקחתי קורס בפילוסופיה של הביולוגיה. אחד הנושאים החמים בתחום הממשק של ביולוגיה ופילוסופיה היה אז (ואולי עד היום) הוא הסברים אבולוציונים למאפיינים אנושיים. (החל מלה מאפיינים גופניים מסויימים נחשבים “סקסיים” או מושכים, המשך בהסבר למה המבנה המשפחתי כל כך נפוץ וכלה בהסברים למבנים חברתיים יותר מורכבים).
במסגרת הסמינר פרופ’ וולמן (אז ראש החוג, ומי שהעבירה את הסמינר) הביאה מרצה לבקר את הגישה הזו. היא דברה כחצי שעה ויותר ואז התפתח דיון. יכול להיות שנאי עושה עוול לעמדה יותר מורכבת אבל מה שנשאר לי ממנה היה שבבסיס הטענה שלה היה שהסברים אבולוציונים כאלה הן תלויי תרבות. ובפרט שהם תוצר של גברים לבנים, שהם צמחו בשנות החמישים בארה”ב שהיה להם מטרה להחזיר את נשות אמריקה מהמפעלים שהן איישו במלחמת העולם השניה למטבחים כדי לפנות את המשרות בכלכלה האמריקאית לגברים שחזרו מהמלחמה.
יכול להיות. אבל זה לא אומר כלום על נכונות או מופרכות הטיעון. וכשניסיתי לגלות האם היה לה משהו יותר לגופו של טיעון לא קיבלתי תשובות.
במאמר מוסגר אני חיי לציין שכל ההסברים האלה הם לא יותר מסיפורי עם מדעיים. אין (כיום) שום דרך לאשש או להפריך אף אחד מהסיפורים האלה.
גם לפני כן היה לי חיבה גדולה לגישת הרמב”ם “קבל את האמת ממי שאמרה”. אבל מאז אותו שיעור התפחתה בי סלידה עזה לטיעוני אד הומינום.
עד השבוע.

הכלכלה האמריקאית בצרות. זה התחיל במשבר המשכנתאות, המשיך בנפילה של קרן השקעות -בר סטרנס - ובנק קטן שפשט את הרגל, ובשבוע האחרון היה שמועות על חוסנן של שתי חברות פרטיות פרדי מאק ופאני מיי. כלומר שתי החברות האלה הן חברות שהמניות שלהן נסחרות בבורסה, והן מנוהלות כמו כל חברה פרטית אחרת, אלא שהן “sponsored” על ידי ממשלת ארה”ב. והתמיכה הזו של הממשלה האמריקאית בחברות פרטיות היא אנומליה רצינית כאן.
בעיקבות השמועות, הפד והממשל של בוש נאלצו להודיע שהם אכן יתמכו בכספי משלם המיסים בחברות האלה. וכנראה שיהיה צריך לתמוך קצת או הרבה כי המנהלים של החברות הללו החליטו כמה החלטות לא ממש חכמות.
ואז מגיעים כל הכלכלנים הימניים והפוליטיקאים הרפובליקנים ומסבירים למה הם מתנגדים לכל הרעיון שהממשלה תציל עסקים. הם מדברים על moral hazard סיכון מוסרי. הם מסבירים שאם הממשלה תעזור לעסק שכשל היא משדרת לאנשים שאין עונש על התנהגות מסוכנת. מקסימום אם תפסיד מליארדי דולרים הממשלה תציל אותך. זה כמובן (לשיטתם) יעודד מנהלים להחליט החלטות יותר מסוכנות כי הם לא יצטרכו לשלם את המחיר.
זה גורם לי לצרוח בתסכול. (מילולית, כי אני שומע את זה בעיקר ברדיו כשאני נוהג לבד).
ראשית אם בודקים לעומק מגלים שבמקרה של בר סטרנס למשל, בעלי המניות הפסידו. עובדים בחברה בכל הדרגים הפסידו (חלקם את מקום העבודה, חלקם את החסכונות והפנסיה שלהם שהיו במניות ואופציות של בר סטרנס).
שנית אם הממשלה לא היתה מתערבת לטובת ההצלה של בר סטרנס האנשים שהשתמשו בשירותים שלהם - האיש הקטן - היה נפגע. מפקידים רגילים ואנשים עם קרן פנסיה, לווים, אנשים שקיבלו משכנתא דרכם, וכו’.
ושלישית מי בכלל היה אילו שהחליטו את ההחלטות שסיבכו את כל אחד מהמוסדות האילו? המנהלים הבכירים. אילו שמקבלים עשרות ומאות מליוני דולר לשנה. הם לא היו נפגעים אם החברה היתה נסגרת (טוב אולי קצת ההון שלהם היה יורד מכמה מאות לכמה עשרות מליוני דולרים, רחמנות). ואפילו אם ננים שהם מעדיפים לא להיות חתומים על פשיטת רגל הרי שחוץ מהמוניטין שלהם הפגיעה בהם היא מינימלית. כלומר כל הנושא של הסיכון המוסרי והעונש על כשלון בשוק האמריקאי לא ממש תופס בסיטואציה הנוכחית. כלומר רוצים ל”העניש” את בעלי המניות. והעובדים הקטנים. אלה שאין להם את הכלים והיכולת לבדוק את מדת הסיכון, ואין להם יכולת להשפיע על החברות הללו להתנהגות סבירה מבחינת נטילת סיכונים.
ואז מגיע הרגע שאני מבין שאלה שמדברים על סיכון מוסרי, הם “זכרים לבנים הטרוסקסואלים” כלומר חלק מהם הם נשים, ויש גם אנשים ממוצא אחר. אבל מדובר על אנשים שהם well off. אנשים שמסודרים ואפילו מסודרים היטב. ואז אני צורח בתסכול (לא מילולית הפעם) על עצמי כי אני נכנסתי למלכודת של טיעוני אד הומינום.

בשולי הדברים:
ראיינו מנהל כספים של עמותה כלשהי שספר את הספור הבא: כל הכסף של העמותה שלנו (250,000$) הוחזק בבנק שקרס. הוא התחיל לשמוע שמועות בקשר לבנק ולחץ על המנהלים של העמותה שיוציאו את הכסף משם כי רק 100,000$ מבוטחים. למזלם הם הסבימו ויום לפני הקריסה הוא הוציא את הכסף. אם הם היו מחכים עוד יום הם היו מפסידים 150,000$. נכון שאפשר לטעון שהם לא פעלו בחוכמה שהם לא חלקו את הכסף בין שלושה בנקים, אבל לשים את הכסף בשלושה בנקים זה בכל זאת טרטור לא קטן. בכל מקרה האיש הקטן נפגע בקריסות כאלה. (בין השאר כי לא כל סוגי הפקדונות בבנק כזה מבוטחים ואנשים לא תמיד מבינים מה מבוטח ומה לא.)

לפעמים מישהו אומר משהו שהוא כל-כך מטופש, כל-כך אידיוטי, כל-כך תלוש שעדיף שהוא היה שותק. משהו שמראה כמה הוא לא מבין כלום, אבל ממש כלום, בתחום שעליו הוא דיבר. הצרה שהוא גורם לעצמו באמירה כזו, היא שהידע, המומחיות וההבנה שלו ב*כל* תחום אחר מוטלת בספק, בגלל אותה אמירה.

שר האוצר בר-און, אמר דבר כזה ביחס להשכלה הגבוהה ולפרופסורים שלנו:

“נוסעים לחו”ל במספרים אסטרונומיים, ואומרים שזה בשם החופש האקדמי”.

אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל להסביר את הטפשות של האמירה הזו.
ראשית, גם אם זה נכון אז מה? המוני ב. ישראל אוהבים לנסוע לחו”ל ונוסעים רבות. בר און צריך להוכיח שפרופסורים יוצאים לחו”ל משמעותית יותר מאנשים אחרים ברמת ההכנסה שלהם.
שנית, בר-און לא היה יורד ככה על מנהל בינוני בחברה כלשהי, שנוסע לחו”ל פעם בחודש לנסיעת עסקים כזו או אחרת. אשתי בשנות הדוקטורט שלה נסעה לועידה בארה”ב בממוצע פעם בשנה. כפרופסור היא תמשיך לנסוע לפחות פעם בשנה אם לא יותר לועידות. זה חלק מלהיות בקהילה האקדמית.
שלישית, גם אם נניח שנסיעות לחו”ל הן לוקסוס על חשבון העבודה, אפשר בקלות לטעון שהן חלק “מתנאי העבודה” של הפרופסורים. נזכיר שפרופסור באקדמיה הוא אדם שהשקיע כ15 שנה כדי להגיע למעמדו. חלק גדול מהזמן הזה במשכורת רעב.
רביעית, נסיעות של פרופסורים לחו”ל, ופגישה עם עמיתים שם, מעבר לכל דבר אחר עוזרת לתדמית של מדינת ישראל. כדאי למר בר-און לקרוא את המאמרים של בן דרור ימיני על הרוח האנטי ישראלית הנושבת בקמפוסים רבים בחו”ל.

לצערי פרופ’ צבי הכהן בתגובתו, בוחר להפריך את הטענות של בר און. (הוא מסביר שפרופסורים עובדים שבוע עבודה של 50 שעות.) הוא היה צריך למשוך בכתפיו ולהגיד: “אז מה? נסיעות לחו”ל הן לא ביג דיל והן חלק מהגדרות התפקיד”.

הרי החדשות ועיקרן תחילה. עברתי את בחינה של מיקרוסופט על איך להתקין ולהתאים את ויסטה. מספר הבחינה 70-620 . מה שאומר שאני יכול הוסיף לרשימת התארים שלי MCTS. (פעם קראו לזה MCP).

זה צעד נוסף בדרך לMCSA. (או sys admin) היעד הבא הוא N+.

בחרתי בויסטה כי אני מניח שאין הרבה אנשי מחשבים שהתמחו מתמחים על ויסטה. וזה עשוי להקנות לי יתרון. האמת שאני מתכנן כבר המון זמן להוציא תעודה של מיקרוסופט וסוף סוף עשיתי זאת.

איך התכוננתי?
כשקניתי את המחשב הנוכחי שלי קניתי אותו עם ויסטה כדי להכיר את המערכת הזו. (וכן זה זוועה בהרבה מובנים, בין השאר המון קריסות וקפיאות, אם כי מאז SP1 נראה שזה שופר)
בעבודה הקודמת שלי נתנו לי CD של הבחינה שאתמול עברתי.
לקחתי גם קורס בחברה שנקראת LearnIT שיושבת בסן פרנסיסקו. (לקחתי את הקורס שם כי הבוס שלי בעבודה הקודמת סדר הנחה שם). אני לא נותן לינק אליהם כי שני הקורסים שלקחתי אצלם לא היו ברמה גבוהה.

מתי ואיך נבחנתי?
התברר לי שיש למיקרוסופט אחת לשנה בערך אפשרות לעשות “מועד ב’ ” באותו מחיר. יענו אתה משלם את מחיר הבחינה, ואם אתה נכשל אתה מקבל הזדמנות נוספת לעשות את הבחינה בחינם.
את הבחינה הראשונה עשיתי ביום חמישי לפני שבוע. רצה המקרה ובדיוק באותו היום היתה תאונה קשה מאד בכביש שבו נסעתי, למרכז הבחינה. נסיעה שאמורה להמשך 40 דקות לא בשעת העומס ושעה ועשרים בשעת העומס (תזמנתי את הבחינה כך שלא אסע בשעת העומס) נמשכה יותר קרוב לשעתיים וחצי. נכשלתי. האמת לא ממש ציפיתי לעבור כי הבחינה הזו אמורה להיות שונה מבחינות אחרות. ואכן בין השאר היא הכילה לא מעט סימולציות. בדיעבד התברר לי שסימולציות הן יותר קלות כי הסימולציה חוסמת לך כל מיני אפשרויות כלומר יכולת הטעות שלך קטנה יותר.

בגלל כל מיני טעויות בירוקרטיות וחוסר הבנה מצידי ולחץ כבד על החברה שעושה את הבחינות עבור מיקרוסופט קיבלתי את המועד ב’ שלי. (הייתי אמור לעשות את מועד ב’ עד יום שני. אבל לא הצלחתי להרשם ברשת. והם לא עבדו ביום ראשון) כרווח צדדי קיבלתי את המועד ב’ ביום חמישי. למדתי עוד קצת. ביום רביעי בערב התחלתי להרגיש רע. ביום חמישי בבוקר התעוררתי עם הקאות. חטפתי את הוירוס שהיה לבן שלי לפני שבוע. בסוף לקחתי את הBART (כמו רכבת תחתית) לבחינה. אין לי מושג איך עשיתי את הבחינה מת מרעב (לא אכלתי שום דבר מיום רביעי בערב.) עם כאבי גב וראש. אבל עברתי את הבחינה. וזה מה שחשוב.

השבוע קניתי אוהל אור לטובת צילומים יותר טובים.
תמונה: (אפשר ללחוץ לתמונה גדולה יותר)

המטרה היא ליצור תמונות בלי שום רקע, או רקע שקוף כך שהמוצר מופיע כאילו מרחף. זה כמובן יותר תמונות יותר מקצועיות.

הסט מורכב מדפנות לבנות שמפזרות את האור, שתים (או יותר) מנורות חזקות, ורקע בצבע אחיד שלא מחזיר אור. יש גם מעמד מיוחד למצלמה (כמו חצובה) שמאפשר לצלם בלי שיראו אותו. וכל העסק מתקפל בצורה יפה מאד.
החברה הראשונה שייצרה את זה נקראת American recorder והנה לינק למוצר שהוא כנראה הראשון. הם כנראה לא רשמו פטנט על המוצר שלהם ויש לא מעט חיקויים בשוק.
קניתי מוצר דומה באיביי בחצי המחיר (כולל משלוח) וקיבלתי חמש יריעות לרקע. (במקום אחת דו צדדית).
בנתיים אני עוד לומד איך להשתמש בזה (נדמה לי שהשתמשתי בצד הלא נכון של הרקע) ואני צריך לגהץ את הקמטים.

בישראל יש ויכוח על מעמדו של יום השבת. לרוע המזל הוא מנוסח תמיד במונחים של כפיה דתית מול חופש הפרט.

זה מצער מכיון שיום השבת נועד גם ובעיקר כיום מנוחה לעובד. כן יש לו “ארומה” ומעטפת דתית. אפשר היה לקבוע את יום ראשון כיום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל. אבל התרבות היהודית בחרה יום אחר.

אני מודע לכך שיש עוד צדדים למשוואה. משפחת העולים החדשים, שיכולה להגיע לים כמשפחה רק בשבת, ואם אין תחבורה ציבורית המשפחה לא יכולה להרשות לעצמה מונית. או הילדים משכונת המצוקה שערב שבת זה הזמן שלהם לבלות.

אבל יש מרחק אדיר בין תחבורה ציבורית ויום קניות באיקאה.

בארה”ב היו (ויש בקצת מקומות) חוקים שאסרו פעילויות מסחר ומכירת אלכוהול ביום א’. הם נקראים blue laws. החוקים האלה לא נאכפים היום ברוב ארה”ב או מכיון שהם בוטלו כנוגדים את החוקה האמריקאית, או פשוט מכיון שהם הפכו לאות מתה.

ביום שישי לפני שבוע פורסם טור דעה בעיתון שאני קורא Christian Science monitor. למרות השם העתון הזה הוא *לא* שופר תעמולה של הכנסיה הנוצרית הזו.

בטור שכותרתו היא “כאשר יום ראשון הוא עוד יום קניות”, מתואר מחקר שנעשה על ידי שני כלכלנים אחד מMIT והשני מאוניברסיטת נוטר דם (שהיא אוניברסיטה נוצרית). המחקר הזה מראה מתאם ברור של עליה בלחץ נפשי ושימוש בחומרים ממכרים (עישון אלכוהוליזם סמים) במקומות שבהם בוטלו החוקים דלעיל. התופעה הזו נצפתה גם בקרב אנשים שהולכים באופן קבוע לכנסייה.

ישנה בדיחה עתיקה שהולכת כך

מבקר אקראי בפאב: “למה אתה שותה?”
שתיין: “אני שותה כדי לשכוח”
מא”ב: “לשכוח מה?”
ש.: “לשכוח את צרותי”
מ.: “מהן צרותיך?”
ש. “השתיה!”

שבת (או יום ראשון או שישי או שיהיה כל יום אחר), אמורה להיות יום שבו בני אדם עוצרים לרגע ממירוץ העכברים. המירוץ שבו הם עובדים כדי שיוכלו לקנות דברים, שיסיחו את דעתם מחייהם המשמימים, שבהם הם עובדים מעלות החמה עד צאת הנשמה, וחוזר חלילה. כאשר גם השבת (או יום ראשון) הופכת לעוד יום קניות, ההזדמנות של העובד לנוח נגזלת ממנו. (ועוד לא נגעתי בעובדים שנאלצים לעבוד ביום המנוחה). יום שאמור להיות יום שבו העובד זוכר שהוא חיה חושבת, חיה חברתית, חיה משפחתית, ולא רק עובד וצרכן.

מה הקשר ללחץ חברתי?
טוב ששאלתם. התופעה שמתוארת בכשרון רב בטור הדעה דלעיל, מראה איך אינטרסים מסחריים יוצרים תהליך שנראה כמשפיע על פרטים בלבד. אבל התהליך הזה יוצר השפעה חברתיןת ארוכות טווח, עמוקות ובסופו של דבר מזיקות לקהילה כקהילה.
בלחץ חברתי דיברו בזמנו, על ההצעה לתת מוצרים לבלוגרים ע”מ שיסקרו את המוצרים הללו בבלוגים שלהם. הנזק העיקרי שהם ראו, היה בהפיכת הבלוגוספירה ל”עוד” מקום שבו המסחור והפרסומות (סמויות וגלויות) שולטים.

היום הוספתי קישור חדש לרשימת הקישורים שלי. הבלוג לחץ חברתי מנתח תהליכים חברתיים ופוליטיים בישראל מזוית מבט שמאלה מהמרכז, בעיקר על הרצף הכלכלי.

הגדולה של כתיבה טובה היא לא רק במה שהיא מגלה לך. אלא בזה שהיא מכריחה אותך לחשוב מחדש. הכתיבה של לחץ חברתי היא לא כתיבה גדולה, כי כדי להגיע למקום שבו אני משתמש בתובנות בכלים ובפרספקטיבה שקיבלתי מלחץ חברתי היייתי צריך להשקיע לא מעט זמן בלקרוא את הבלוג שלהם מהפוסט הראשון.

אבל התמורה היתה שווה. יש לי שני פוסטים שנכתבו בהשפעה ישירה פחות או יותר מהם.

לפני שבועיים אשתי הגישה סוף סוף את הדוקטורט שלה.

היה טקס נחמד וצבעוני (כל הפרופסורים עם הגלימות המיוחדות שלהם). הרצאה שהסבירה שדו לשוניות זה טוב בין השאר לבריאות שלך (פחות סיכוי לאלצהיימר ויכולות קוגניטיביות יותר טובות).

יומיים אחרי הטקס היא הגישה את הניירות.
כרגיל במקרים כאלה צצות כל מיני תקלות אפשריות ולא אפשריות. הטונר במדפסת נגמר. הנייר המיוחד שצריך להדפיס עליו את התזה לא בדיוק עבד כמו שצריך. הגהות של הרגע האחרון וכו’ וכו’. בנוסף הנייר עם החתימות של המנחים שלה טייל בכל העולם (מוסקוה שם היה צריך לשחד את השליח כדי לוודא שזה יצא בזמן) וניו-יורק (שם היה צריך להתווכח עם השליח), ולא היה ברור אם הוא יגיע בזמן. שלא לדבר על זה שהוא לא היה על הנייר הנכון.

אבל זה נגמר בסוף ורנה קיבלה סוכריה על מקל. (מנהג מיוחד לאוניברסיטה בברקלי שבו המשרד שמאשר את קבלת התיזה שלך נותן לך סוכריה על מקל) אישית אני חושב שזו כנראה הסוכריה הכי יקרה היום.

לא כתבתי על זה עד כי בשבוע של ההגשה הייתי בקורס מחשבים קצר. ושבוע שעבר עבדתי במחסן ממיין חגורות עבור הבוס שלי לשעבר אהרון.
את מעט הזמן הפנוי שהיה לי ניצלתי לתחזק את העסק.

כפי שציינתי בפוסט קודם הפכתי לpowerseller .
המכירות לחודש מאי היו כ3000$ רוח נקי יצטרך לחכות עוד שבוע עד שאני אסכם הכל ואפחית את ההחזרות והוצאות קבועות. אבל סביר שזה יהיה באיזור ה1000$.
בנוסף הDSR שלי השתפר והיום הוא עומד על 4.9 בשלוש קטגוריות ו4.8 בקטגורית “עלות המשלוח”. מה שאומר שהחל מהחשבונית הבאה אני אשלם לאיביי קצת פחות עמלות. (אם כי הממוצע של ה30 ימים האחרונים כבר עמד בדרישות, עכשיו גם הממוצע של 12 החודשים האחרונים מראה את זה). זה אומר שבשלוש קטגוריות אני ב10% העליונים של איביי ובקטגוריה אחת אני ב10%-25% עליונים של איביי. לא רע.
מטרה הבאה? אני לא בטוח. כלומר אני צריך להגדיל את המכירות שלי לרמה שתספק משהו שדומה למשכורת. אני רוצה להגיע לרמה הבאה של powerseller כי אז מקבלים תמיכה בטלפון במקום בצ’ט. אבל אני לא יודע למתצי לשים את היעדים האלה.

מה עוד?
מצאתי אתר ואנשים שאני אוכל לעשות מיקוד חוץ לאחת מהמטלות המעצבנות יותר לגבי - עיבוד תמונות.

בצד הפחות חיובי,
לפחות אחת מהעסקאות שלי לא נמכרת טוב בכלל. אני כנראה אצטרך לקבל החלטה בחודש הקרוב לגבי קיצוץ דרסטי במחיר. זה לא היתה עסקה מאד גדולה אבל חשבתי שזו עסקה בטוחה.
עוד לא מצאתי פתרון איך לטפל בצד של ניהול חשבונות.